מדינת ישראל נשענת כבר כ-70 שנה על תפיסה סוציאל דמוקרטית שעיקרה אחריות המדינה על השירותים החברתיים הבסיסיים- חינוך, בריאות ורווחה. לאור שינויים רגולטוריים, פוליטיים ותפעוליים החליטה המדינה שהיא אינה גוף יעיל ושירותי שמסוגל לספק את השירותים החברתיים ברמה הנדרשת ונכנסה בסוף שנות ה-90 לתהליך מיקור חוץ נוסף של אספקת השירותים החברתיים שנותרו ברובם במימון המדינה.
מיקור החוץ של אספקת השירותים החברתיים מהמדינה לעמותות ולמלכ״רים החל עוד לפני קום המדינה וקיים עד היום, כדוגמא, בתחום הבריאות – בו המדינה מעבירה תקציב לקופות החולים (מלכ״ר) ולבתי החולים (מלכ״רים) והם אלו המספקים שירותים לאזרחים. כך גם בתחום החינוך העל יסודי – המדינה העבירה משאבים ותקצוב לאוניברסיטאות (מלכ״רים) שמספקות את השירות לציבור הסטודנטים. גם החינוך ה״פרטי״ בישראל אינו פרטי באמת – כל המכללות בישראל, גם המרכז הבינתחומי בהרצליה, הינו מלכ״ר.
כידוע לכולנו, למיקור החוץ היו גם השפעות שאינן חיוביות, בעיקר על תקציבי העמותות ועל הדרישה ההולכת וגוברת מצידן לגייס באופן עצמאי תרומות ולמכור שירותים על מנת להגדיל ערכי ההשקעה של המדינה. לעומת זאת, התהליך שהחל בקום המדינה וקיבל חיזוק בסוף שנות ה-90 עודד תחרות באספקת השירותים החברתיים ויצר שוק של רעיונות, מודלים ופתרונות לבעיות חברתיות וכלכליות משמעותיות.